מסעדות בברצלונה: יש טאפאס ויש טאפאס

מדגם לא מייצג את הטאפאסים בצ'אפלה

מדגם לא מייצג את הטאפאסים בצ'אפלה

המפגש הראשון שלי עם ספרד היה טראומטי. זה היה בטיול השני שלנו לצרפת, שנערך בסימן "הפלישה לנורמנדי". נחתנו בפאריז, לקחנו רכב, עלינו למסעדת שני כוכבים ברוהן, משם חיצינו במהלך שבועיים את נורמנדי, בריטאני, חבל הלואר, ואת בורדו. בבורדו התלבטנו אם לקחת מזרחה לפרובאנס, הארץ המובטחת בה ביקרנו בטיול הקודם, או להדרים לתוך צפון ספרד, דרך עיירת הנופש היוקרתית סאן-סבאסטיאן, לעשות ספרדית כמה ימים ולעלות חזרה לפריז ל-2-3 ארוחות טובות בבופינג'ר לפני החזרה לארץ.

בחרנו באופציה הספרדית. That was a huge mistake. נכנסנו לספרד עם המנטליות הצרפתית שהתמסרנו לה אחרי שבועיים בפרנצ'לנד – ארוחות Menu ואה-לה-קארט בלבד, צהרים וערב בנות ארבע וחמש מנות כל אחת, גינוני שולחן ויין, בקיצור, כל הדרמה. אבל מה לעשות – ספרד היא ספרד והעובדה שהיא וצרפת חולקות גבול משותף היא עניין גיאוגרפי בלבד. הייתה לנו נחיתה קשה כבר בסן סבסטיאן, והיא הלכה והחריפה ככל שנסענו דרומה יותר. אחרי שלושה ימים ודמעות בעיניים של פדויי שבי, חצינו דרך אנדורה את הגבול הצרפתי, ונמלטנו כל עוד נפשנו בנו ישירות לפרובאנס, עד לארוחת הטעימות של ברנרד מאטיס בארל, ורק שם, נשנקים ממרק האספרגוס החלומי, העולם הפסיק לרעוד והסיוטים מטאפאס עתיר מיונז ותפוחי אדמה חלפו ולא שבו.

היום אני יודע לומר שהבעיה הייתה נעוצה בעיקר בנו. ניסינו לכפות את צרפת על ספרד, אבל כנראה שיש סיבה טובה לכך שכל אחת מהמדינות הללו נהנית מערכי מותג אחרים, בחלקם הגדול מנוגדים, ושעדיין מצליחים להפוך אותן למדינות עם מספר התיירים הגבוה בעולם (צרפת מס' 1, ספרד מס' 4 למתעניינים).

אז החופשה בברצלונה קוטלגה עוד בארץ כחוויה מתקנת, כזו שאמורה להכניס אותנו בנחיתה רכה לתרבות הספרדית, המנטליות הספרדית, וכמובן גם לאוכל הספרדי. גמענו לא מעט מידע לפני הנסיעה על מה לראות, מה לעשות ואיפה לאכול. על הפרק האחרון התעכבתי במיוחד, וסימנתי לעצמי ארבעה מקומות שסביבם התקיים קונצנזוס ברשת לגבי טיב האוכל – כולל הצלבה בין ביקורות בשפות שונות – שהרי למה המציאו את גוגל טרנסלייט?

אחרי נחיתה וצ'ק אין במלון יצאנו לתור את העיר המובטחת. עם הפנקס ביד אחת והמפה ביד השנייה עברנו כמו בניווט בסיירת בין הנ.צ השונים, מגלים ששתיים מתוך ארבע ההמלצות סגורות לשיפוצים. סיכמנו שניגש להמלצה השלישית, ואת הרביעית נשאיר ליום אחר. מרוצים מתמימות הדעים עשינו פעמינו לכיוון הצ'אפלה (באנגלית: Txapela), טאפאס בר מומלץ לא רחוק מכיכר הרמבלה (ברחוב  PASSEIG GRACIA 8).

ההתרגשות מהמקום הייתה גדולה. לא עוד שישה-שמונה סוגי טאפאסים כמו שנתקלנו בהם בכמה בתי קפה בהם עצרנו במהלך סיור הכתובות של השעות האחרונות, אלא עשרות, כן עשרות, סוגים שונים של טאפאסים, וכולם מרהיבים, מושקעים, ולא פחות חשוב – יחסית זולים להפליא. אחת ההברקות של המקום הוא שהתפריט כולו מודפס על הפלייסמנטים שיש לכל סועד, וכך בקלות אתה יכול לראות את המבחר והמחיר ולסמן באמצע למלצר או לברמן מה להביא לך.

אז מה אכלנו שם. מה לא. אני חושב שאת כל סוגי טאפאס הבשר שיש במקום: טאפאסים עם נקניקיות שונות, טאפאסים עם פרושוטו שמיימי, טאפאסים עם נתחי אנטריקוט ופילה. את מרבית הטאפאסים מהים: קלמארי, סלמון, דגים מעושנים. טאפאסים של גבינות: גבינות קשות, גבינות רכות, גבינות מותכות. (בקריאה חוזרת של הפסקה האחרונה צריך לציין שלא אכלנו את כל הרשימה הזו באותה פעם)

חזרנו לצ'אפלה בכל יום, לעיתים פעמיים ביום, ובכל פעם הזמנו את "מנות הבסיס" – 4-5 טאפאסים שזכו אצלנו לדירוג הכי גבוה – זה עם הקלמארי, זה הם הפרושוטו, זה עם גבינת הסנט מור, זה עם נקניקיית הצ'וריסו, וזה עם נתחי האנטריקוט, ועוד איזה 2-3 טאפסים חדשים שבחרנו אקראית מהפלייסמנט.

פלייסמנט הטאפסים בצ'אפלה. חגיגה לעין, לבטן ולכיס

פלייסמנט הטאפסים בצ'אפלה. חגיגה לעין, לבטן ולכיס

לטובת הקוראים שתהו אם שדדנו בנק או מכרנו את הקיבוץ העשיר של יעל התשובה היא לא. אחד הדברים המפתיעים ביותר, וודאי כשאתה מגיע מישראל וכל טאפאס אצלנו לא מדבר איתך בכלל לפני שאתה מוציא מכיסך קרוב ל-20 שקלים, הוא המחיר. טווח המחירים בצ'אפלה מתחיל מיורו-יורו וחצי ומטפס עד שלושה וחצי יורו לטאפאסים היקרים במיוחד, ואין יותר מדי כאלה. מרבית הטאפאסים שאכלנו נעו סביב שני יורו עד שני יורו וחצי, ואפשרו לנו להרגיש כמו ילדים בחנות ממתקים ללא מבוגר אחראי.

לגבי המסעדה המומלצת הרביעית, הנחשבת למסעדה יוקרתית ברובע העתיק בברצלונה לא רחוק מהים, אינני זוכר את שמה, ואם אזכר אוסיף אותו בהמשך. הסיבה כנראה שאינני זוכר את השם הוא שהחוויה בה הייתה הפוכה לחוויה בצ'אפלה – היא הייתה יקרה, צפופה, עם שירות לא נעים שמזהה תיירים ועושה עליהם סיבוב, והארוחה בה עלתה לנו כמו כל הארוחות שאכלנו בצ'אפלה במשך חמשת ימי הנסיעה. פרויד אמר שאנו לעולם לא שוכחים אלא מדחיקים. מסכים איתך ב-100%, ידידי.

 

שתף עם חברים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>